top of page
  • Efrat abramson

איך הפסקתי להיות הצוק האיתן שהייתי עד היום



אוגוסט 2014 היה החודש הקשה בחיי. הייתי אמא לחייל בזמן מבצע בעזה והדאגה כיסתה אותי והחריבה כל חלקה טובה משפיותי. הדאגה לבני, לחבריו, לבנים של חברותי.

זה לא היה עוד מבצע ששומעים עליו בחדשות. הוא חדר פנימה אל תוך כתלי ביתי, גופי ונפשי.

הימים והלילות היו מסויטים, הדאגה והפחד התיישבו כמו מפלצות בתוך הבטן שלי שהיתה מכווצת רוב הזמן. חיכיתי שהסיוט יגמר. זה כל מה שרציתי, שייחלתי לו.




ויום אחד, אחרי חודש הוא באמת הסתיים. החייל חזר הביתה והחיים המשיכו, אבל לא בדיוק.

בספטמבר עלה לי החום ולא ירד למשך חודש וחצי.

לאחר שירד, נשארתי עם תשישות קיצונית וכאבים חזקים מאוד בידיים, בעצמות הבריח ולאורך הזרועות ועד לאצבעות כפות הידיים.

עבר יום ועוד יום ועוד יום והכאבים לא עברו. גם התשישות לא עזבה.

התחלתי לבקר את רופאת המשפחה שעד אז לא ממש הכרתי. ערכנו בדיקות שונות, ביקרתי אצל מומחים שונים ובסופו של דבר, הגעתי לראומטולוג ממנו יצאתי עם מכתב ואבחנה, פיברומיאלגיה ותסמונת התשישות הכרונית.

היה משהו מרגיע באבחנה, אבל גם לא. עלו בי המון שאלות. האם עכשיו נגזר עלי לחיות כך? מה המשמעות של החיים עכשיו? לא היו לי תשובות. לאף אחד לא היו תשובות.

ניסיתי להיאחז בחיים הקודמים שלי, בהרגלים, בסדר היום, בקצב המהיר ולהתמודד עם העומסים שהייתי רגילה אליהם, אבל זה לא עבד. קרסתי לתוך עצמי.

היו ימים שבקושי הצלחתי לקום מהמיטה, ימים בהם הרגשתי כאילו שמיכת ברזל כבדה מכסה אותי.

בהדרגה חלחלה ההבנה שמשהו אחר, חדש, נדרש ממני עכשיו. הרגשתי שזה הזמן לשינוי עמוק ויסודי, אבל איזה? מה עלי לעשות? אף אחד לא ידע לומר לי מה הפתרון, מהי הדרך, מה עושים עכשיו?

בדצמבר 2014 יצאתי למסע ריפוי עצמי.

לא הייתה לי תוכנית סדורה, אבל כשאני מתבוננת לאחור אני יכולה לסכם את נקודות הציון המשמעותיות במסע:


גישה

הדבר הראשון שעשיתי היה לסכם עם הרופאה שלי שאנחנו ממתינות עם רישום האבחנה בתיק הרפואי שלי. הרגשתי שאני לא רוצה להדביק לעצמי תווית של מחלה. פחדתי שזה יגרום לי לקבל כמובן מאליו את העובדה שאני חיה עם מחלה כרונית. בעיקר, לא רציתי שזה יגדיר אותי. רציתי לשמור על גישה פתוחה עם אפשרות לשינוי.


אחריות

אני לוקחת אחריות על ההחלמה שלי. אני מחליטה שאני עושה מה שאפשר ומתאימה את עצמי למה שהגוף שלי מכתיב לי באותו יום, כי בכל יום התעוררתי אחרת. היו בקרים בהם התעוררתי עם שמיכת ברזל שבדרך כלל נשארה עלי כל היום והיו בקרים חופשיים ויותר אנרגטיים עם פחות כאבים.

הורדתי שעות עבודה, סידרתי את הלו״ז שלי באופן כזה שאוכל לנוח בצהרים (היתרון של עצמאית בשטח) ובאופן כללי הורדתי עומסים, ויתרתי על רעיונות למיזמים חדשים ואפשרתי לראש שלי, שתמיד מלא ברעיונות ומחשבות, לנוח קצת.

האסטרטגיה שלי היתה לקחת כל יום ביומו, לעשות מה שאני יכולה בהתאם למצבי בכל יום. היו ימים קשים עם כאבים ותשישות קשה, ימים שבהם התיישבו בתוכי גם הייאוש והדכדוך, והיו ימים טובים בהם קמתי אנרגטית וגם מצב הרוח היה טוב. הבנתי שאם יש ימים טובים, סימן שהמצב דינאמי, שיש לי פה אפשרות להגדיל את מספר הימים הטובים.


הקשבה

למדתי להקשיב לעצמי, לצרכים שלי, לרצונות שלי, לחלומות שלי.

אני מומחית בזיהוי והקשבה לצרכים של כל מי שנמצא סביבי. הייתי צריכה ללמוד איך לשים קודם כל את עצמי במרכז וזה לא היה פשוט. מדובר היה בשינוי עמוק מאוד של דפוסים, ועשיתי צעדים קטנים, בהדרגה, בהתמדה כדי שהמוח יתרגל ויפנים דפוסי חשיבה חדשים.


לימדתי את עצמי איך להפוך את החולשה לעוצמה, לא להתבייש להיות חלשה. אני טיפוס שדורש מעצמו המון, עם שאיפה מתמדת להשתפר במה שאני עושה, לעשות הכל יותר טוב. לא היה לי קל להרפות מהמאמץ הזה, מהפרפקציוניזם.

לקח לי זמן ללמוד לא להתבייש בקושי ובחולשה ולשתף את הסביבה, כדי לקבל את התמיכה שאני זקוקה לה, לעטוף את עצמי בנוכחות האוהבת של האנשים היקרים לי, ולהחליף את שמיכת הברזל הכבדה בקבלה ובחיבוק.


פעילות גופנית


הליכות ויוגה

בספטמבר הגיעה אלינו כלבה. היה צריך להוציא אותה בכל בוקר וזו היתה המשימה שלי. היו לי מסלולי הליכה אותם התאמתי למצבי ויכולתי. אם קמתי קשה, המסלול היה קצר, אם קמתי עם יותר אנרגיות, המסלול היה ארוך קצת יותר.

כך עשיתי גם בכל הקשור לתרגול היוגה: בימים טובים יותר, עשיתי את האימון הרגיל שלי שכלל ישיבה, נשימות ואסאנות. בימים הקשים יותר, תרגלתי רק ישיבה ונשימות. והיו ימים בהם עשיתי מדיטציה בשכיבה כי זה מה שהתאפשר.

כאן המקום לספר על שערי הרוחות- תרגול ביוגה שנקרא vayus. התרגול הזה הציל אותי. הייתי מתרגלת וקמה עם עוד 50 % אנרגייה נוספת. מי צריך ליריקה כשיש תרגול יוגה טוב?


תזונה

שנים רבות הייתי צמחונית וטבעונית. זו התזונה האהובה עלי. אבל במצבי הייתי צריכה לעשות הערכה מחדש. היה לי ברור שאני צריכה להתחזק והגיע הזמן לאכול גם חלבון מהחי. חזרתי לזה באופן מדוד, מידי פעם, במידה שהתאימה לי.

גם את המזון שלי למדתי להתאים למצבי.

למדתי לאכול לא רק את מה שאני אוהבת אלא גם את מה שהגוף שלי זקוק לו ובמידה שאני יכולה להכיל. זה היה חלק מללמוד להקשיב פנימה.

מאז אני לא מגדירה את עצמי לא כטבעונית ולא כצמחונית. אני פשוט אוכלת את מה שהגוף שלי צריך.


דיקור סיני-

כן, למרבה האירוניה הסנדלרית הלכה יחפה במשך זמן ארוך מאוד. עכשיו כבר לא.

קבעתי עם חברה, קולגה, טיפולים מסודרים ומאז כבר שנים רבות הטיפול בדיקור מהווה חלק בלתי נפרד משמירה על בריאותי.


טיפול רגשי

התחלתי טיפול פסיכולוגי שנמשך כשנתיים והיה משמעותי מאוד ועמוק. בעדינות וברגישות שהביאה המטפלת הרגשית למדתי לזהות דפוסים עתיקים וראשוניים שכבר לא שרתו אות ולמדתי בהדרגה לשנות אותם וליצור לי דפוסים שמתאימים לי החדשה.

לימודי התמקדות- נרשמתי ללימודי התמקדות אצל ליאורה בר נתן. למדתי להקשיב לגוף שלי. לתחושות הגופניות ומשמעותן עבורי. זה היה חלק משמעותי בריפוי שלי.


היום, תשע שנים לאחר שהחל מסע הריפוי שלי, השתחררתי משמיכת הברזל שכיסתה אותי ובזמן הזה למדתי להכיר אותה לעומק, את השמיכה הכבדה הזאת,

לזהות מתי היא נוחתת עלי ומה היא רוצה לומר לי. למדתי גם להכיר במתנה הגדולה שקיבלתי במסע זה: היכולת להתבונן פנימה, להקשיב לעצמי ולצרכים שלי ולעשות את ההתאמות הנדרשות כדי לשמור על הבריאות שלי.

בתהליך הזה למדתי על בשרי התמודדות עם כאב, אכזבה, עצב ועוד קשת רחבה של רגשות ואת השיעור הזה אני מלמדת את המטופלות שמגיעות אלי לקליניקה.

זה שיעור חופשי, כל אחת יוצרת אותו לעצמה, מהחומרים מהם עשויים חייה, מהאתגרים העומדים בפניה, השאיפות והחלומות שלה.

זוהי זכות עבורי ללוות נשים במסע ההתפתחות של חייהן.





14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page